<h1>פירוש רבינו יהודה אלמדארי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כיצד העדים נעשים זוממים. שיתקיים בהן דין הזמה, לעשות בהן כמה שזממו.
מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה וכו'. ביום פלוני נתגרשה אמו מבעלה הראשון, ונישאת לאביו כהן, דמחולל הוא בכך, דכתי[ב] [ויקרא כ"א] ואשה גרושה מאישה לא יקחו וסמיך ליה ולא יחלל זרעו בעמיו, ובאו עדים והזימום, ואמרו היאך אתם מעידין שביום פלוני נתגרשה והלא עמנו הייתם במקום פלוני.
אין אומרים יעשה עד זומם זה בן גרושה או בן חלוצה, אם כהן הוא יהא מחולל כבן גרושה ובן חלוצה. האי דקאמ[ר] יעשה זה ולא קאמר יעשו אלו, אלישנא דקרא קפיד דכתי[ב] [דברים י"ט] ועשיתם לו.
ובגמרא מקשי, האי כיצד אין העדים נעשים זוממין מיבעי ליה. ועוד כדקתני לקמן הוא, אבל אמרו להם היאך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום (בפקום) [במקום] פלוני הרי אלו זוממין. פירוש כיצד אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה למיתני, שהרי בכל אלו אין דרך הזמה מתקיים ולא מתקיימת ביה כאשר זמם. ועוד מאי קבעי תנא כיצד נעשין זוממין, הא קתני לה לקמן כיצד הן זוממין.
ומתריץ תנא התם קאי כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה וגו'. כלומר מסנהדרין סליק דקתני בשלהי אלו הן הנחנקין [פ"ט ע"א] דהוא סיומא דסנהדרין דיש זוממין שנשתנו במקצת מדין הזמה דקתני כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, כלו[מר] אין להם לצפות מיתה אחרת אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר לה דינו של נידון, חוץ מזוממי בת כהן נשואה דאע"פ שנגמר דינה לשריפה על פיהם הן בחנק, כדילפינן התם היא בשריפה ואין בועלה בשריפה אלא בחנק כשאר אשת איש, והזוממין משכימין למיתה שחייבו את הבועל כדכתי[ב] [דברים י"ט] כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו, וקאמר הכא עוד יש זוממין אחרים שאין מקיימין בהן דין הזמה כלל אלא מלקות, ועלה מפרש כיצד אותן העדים שאין בהן דין הזמה נעשין זוממין, מעידין אנו וכו'. וטעמא מפר[ש] בגמ[רא] דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו ואם תעשהו חלל והוא כהן פסלת את זרעו לעולם. אלא לוקה ארבעים. בגמרא מפרש טעמא. שהוא חייב גלות. שהרג את הנפש בשוגג. אין אומרים יגלה זה תחתיו. בגמרא מפרש טעמ[א], מדכתי[ב] [דברים י"ט] הוא ינוס הוא ולא זוממין.
<h2>דף ב:</h2>
רמז לעדים זוממין שלוקין. עידי בן גרושה או עידי גלות שפטרן הכתו[ב] מדין הזמה, מנין שהן לוקין. ולקמן פריך תיפוק ליה משום לא תענה [שמות כ'].
משום דהצדיקו את הצדיק [דברים כ"ה] וגו'. בתמיה, אי והצדיקו והרשיעו בדיינין קאמר וצדיק ורשע בבעלי דינין, למה לי והצדיקו את הצדיק וכו', ליכתוב כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות הרשע, למה הוזכרה כאן צדקת צדיק, וכי כל מקום שהצדיקו בית דין את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות דאתא קרא למיתלי בהצדיקו והרשיעו, אלא על כרחיך בעדים שקרים, שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הנידון שהוא צדיק והרשיעו את העדים הרשעים.
והיה אם בן הכות הרשע. אם הזמה זו בת מלקות היא, שאינך יכול לקיים בה דין הזמה גמורה, כגון בעידי בן גרושה או גלות, והפילו השופט והכהו.
ותיפוק ליה מלא תענה. כל עונשי לאוין מלקות הן אלא במקום שפירש לך בו עונש, וכאן שאינך יכול לעונשן בעונש הכתוב בהן ילקו.
לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. בפרק שלישי [י"ג ע"ב] ילפי[נן] מדכתי[ב] [דברים כ"ח] אם לא תשמור לעשות, תשמור היינו חייבי לאוין דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא בלא תעשה, וכתי[ב] [שם] והפלא ה' את מכותך, והפלאה זו מלקות דכתיב [דברים כ"ה] והפילו השופט וגו'. [רי"ף] וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו אפילו התרו בו למלקות, הכי מפרש בפרק שלישי [י"ג ע"ב].
אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה. כדאמרן [ב' ע"א]. אין גולין לערי מקלט. כדאמרן [שם]. ואין משלמין את הכופר. אם העידו בשור המועד שהרג את האדם והוזמו, והיו מחייבין הבעלים כופר דכתיב [שמות כ"א] אם כופר יושת עליו וכו'. וטעמא דאין משלמין את הכופר, דכופרא כפרה לכפר על זה שהרג שורו את האדם והני לאו בני כפרה נינהו, שלא הרג שורם את האדם.
ואין נמכרין בעבד עברי. אם העידוהו שגנב ואין לו מה לשלם, ונגמר דינו לימכר כדכתיב [שמות כ"ב] ונמכר בגניבתו, ופירש רבא בגנבו נמכר ולא בזממו. אין משלמין על פי עצמן. אם הוזמו בבית דין ולא הספיק בעל דין להעמידן בדין על הזמתן עד שברחו, ובאו לבית דין אחר והודו שהוזמו בבית דין פלוני. קנס הוא. מה שמשלמין עדים זוממין. וקנס אין משלם על פי עצמו, דכתיב גבי כפל אשר ירשיעון אלהים [שמות כ"ב] פרט למרשיע עצמו.
<h2>דף ג.</h2>
מעידין אנו את איש פלוני שגירש את אשתו. פירש רחז"ל האשה אומרת גירשני בעלי ותובעת אותו בכתובתה, והאיש אומר לא גירשתי ואיני עתה מתחייב בכתובתה, כי לא ניתנה כתובה לגבות מחיים [כתובות פ"א ע"א], והלכה האשה והביאה עידי שקר כי גירשה ולא נתן לה כתובתה והביא הבעל עדים והזימום, והדין כאשר אמר הכתו[ב] ועשיתם לו כאשר זמם וכו', אלא שאומרים העדים הזוממין לבעל מה היינו מפסידין אותך בעידותינו והלא בין היום בין למחר סוף סוף אשה זו [עומדת] לגבות כתובתה זו או במיתה או בגירושין, והבעל אומר שמא תמות היא תחלה ואני יורשה, לפיכך שמין כמה שווה כתובה זו למי שרוצה לקנותה היום או שיגבנה כולה למחר או למחרתים או שיפסידנה כולה, והשיעור ששווה הוא שיתנו העדים, וכן רבז"ל ורשז"ל. ובגמרא מפרש מאי קא מחייב להו תנא דמתני' ליתן.
כיצד שמין. רשז"ל יש לפתור משנתינו לשני צדדין, כיצד, הרי לאיש ולאשה יש זכות ספק בכתובה זו, היא מצפה שמא ימות או יגרשנה ותגבה כתובתה והוא מצפה שמא תמות בחייו ויירשנה, יפה כח זכותו מכח זכותה שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחד לכתובה תמיד ולא היא. ועוד שהוא מוחזק ועומד והיא מיחסרא גוביאנא, ואם באו למכור לאחר זו זכות ספיקה וזה זכות ספיקו, שלו נמכר יותר משלה. ולישנא דמתני' משמע ששמין זכות ספיקה, דקתני כמה אדם רוצה ליתן שאם נתאלמנה. והא ליכא למימר שאותו יתנו הזוממין שהרי לא זכות ספיקה באו להפסידו אלא זכות ספיקו, שהרי מחייבין אותו לפרוע מיד, יש לומר דהכי קאמר שמין זכות ספיקה כמה אדם רוצה ליתן בטובת הנאה שלה ואותו לא ישלמו וכל השאר ישלמו, שכל השאר היו מפסידין אותו בעדותן אבל אותן דמים לא היו מפסידין אותו, שהרי גם עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למוכרה יתן לה הבעל ברצון טובת הנאה זו. או דילמא זכות ספיקו קאמר מתני' דלישיימוה, ואותן דמים יתנו העדים, ולא מחייבינן להו כולי האי שיתנו לו כל הכתובה חוץ מטובת הנאתה, דשמא לא היה נפסד בעדותם כל כך, שאף עתה כשהם זוממין שמא ימות מחר ותגבה הכל כי היא לא תמכרנה לו בטובת הנאה, אבל טובת הנאה יתנו לו שכך היו מפסידין אותו שאם לא הוזמו היה פורע מיד, עכשו שהוזמו יש לו זכות ספיקו כבתחלה. ושאם נתאלמנה דמתני' הכי קאמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה זו שהיא תלויה בספק, שאם נתאלמנה תגבנה ואם מתה היא יירשנה בעלה, ושמין בית דין את זכות ספיקו ויתנו לו.
רב חסדא אמ[ר] בבעל. זכות ספיקו של בעל, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בו ואותו יתנו הזוממין. רב נתן אמ[ר] באשה. זכות ספיקה אומדין, ואותו לא ישלמו וכל השאר ישלמו, וחומר גדול הוא אצלם. אמר רב פפא באשה שמין. כרב נתן. ובכתובתה. ישלמו את העודף בכתובתה על הדמים הללו, אבל לא ניכסי מלוג שלה. ואע"פ שאף ניכסי מלוג שלה היו מפסידין אותו בעידותן מלאכול פירות בחייה ומליירש אותם במותה, אין משלמין, דיכולין לומר אנו לא העדנו אלא על כתובתה, [ו]לא ידענו שהיה לה ניכסי מלוג, ומה שפירש הגאון ז"ל פשוט הוא.
מתני'. [מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום] והוא אומר מיכן ועד עשר שנים והוזמו, אין אומרין ישלמו לו אלף זוז מפני שהוא מודה שהוא חייב לו אלף זוז כדקאמרי', אלא אומ[דין] כמה אדם רוצה ליתן וכו'.
<h2>דף ג:</h2>
אינו רשאי לתבעו וכו'. וטעמא מדכתיב [דברים ט"ו] קרבה שנת השבע שנת השמטה וכו', ממשמע שנאמר שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמטה ומה ת"ל שנת השמטה, אלא יש לך שמטה אחרת שמשמטת כשנת השבע, ואיזו היא, זה המלוה את חבירו סתם שאין רשאי לתובעו פחות משלשים יום שהן חשובין כשנה, דאמר מר [ר"ה י' ע"ב] שלשים יום בשנה חשובים שנה.
<h2>דף ד.</h2>
[מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין] לוקין ומשלמין. לוקין משום לאו דלא תענה [שמות כ'], ואע"פ שאין בו מעשה, שהרי ריבתה תורה עדים זוממים למלקות משום דכתיב [דברים כ"ה] והיה אם בן הכות הרשע כדאמרינן, ומשלמין משום ועשיתם לו כאשר זמם. ואע"ג דכתיב [שם] כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, הני מילי מיתה ומלקות או מיתה וממון כדמפרש טעמא בגמרא [ד' ע"ב], והכי מפרש בכתובות פרק אלו נערות [ל"ז ע"א].
שלא השם המחייבם מלקות מחייבן תשלומין. מלקות מלא תענה ותשלומין משום כאשר זמם. השם, המקרא. כל המשלם אינו לוקה. דכתיב כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעות. ובמסכת כתובות [ל"ז ע"ב] מקשינן ונימא כל הלוקה אינו משלם וילקו ולא ישלמו, ומשנינן בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין, כדכתיב [דברים י"ט] יד ביד דבר הניתן מיד ליד.
<h2>דף ה.</h2>
משלשין בממון ואין משלשין במכות. העידו עליו שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין זה נותן מנה וזה נותן מנה, וזה הוא משלשין בממון אם היו ג' והוזמו כל אחד ואחד משלם שליש. כל אחד ואחד לוקה ארבעים. בגמרא מפרש טעמא, ממון מצטרף והרי קיבל כל מה שרצו להפסידו בין כולם לפיכך משלשין ביניהן, מלקות אי אפשר להצטרף, לפיכך כל אחד לוקה ארבעים.
מתני'. עד שיזימו עצמן. עד שיזימו עצמן בעסקי גופן ולא בעסקי ההורג וההרוג. רחז"ל עד שיזימו העדים עצמן, ויאמרו להם אתם הייתם עמנו במקום פלוני באותו היום שהעדתם שהרג פלוני את פלוני במקום פלוני, ואותו המקום צריך להיות רחוק מן המקום שהעידו בו העדים הללו. וטעמא יליף בגמ[רא] מדכתיב [דברים י"ט] והנה עד שקר העד שקר עד שתשקר גופה של עדות כלומ[ר] עד שישקר העד. אי נמי מדכתי[ב] בעדים זוממין לענות בו סרה עד שתסרה גופה של עדות כלומר שתהיה העדות מוסרת.
אין אלו זוממין. אבל העדות בטילה שהרי הוכחשו העדים. באו אחרים שהעידו עליו (בעדות) [כעדות] הראשונים והזימום אלו השנים שהזימו את הראשונים. אפילו הן מאה כיתות זו אחר זו וכת אחת הזימתן, כולן יהרגו.
איצטיטית היא זו. הכת הזאת כת של עדות סרה וסטיא היא, כך נטלו עצה ביניהן להזים את כל הבא להעיד עליו. רחז"ל איסטיסיס היא זו, פירוש לא נכון הוא זה. רמז"ל איסטיסיס מלשון איסטיס, והוא בלשון ערבי אלניל שצובעין בו, כלומ[ר] עדות אלו הזוממין כמו חבית של צבעין היא, כל הנוגע בה נתלכלכו בגדיו, כך אלו המוזמין כל מי שמעיד בעידותן נהרג. [ו]אינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד.
גמרא. גמלא פרחא. מין גמלים שהן קלים במרוצתם כעוף הפורח. לרבואתא. הוא רחז"ל.
<h2>דף ה:</h2>
ואותן השנים מזימין אותן כולם יהרגו על פיהם. כמו שפירשתי במשנה, וכן פירש רמז"ל. ואשתקור. הכחישו זה את זה בדרישת בית דין כשבדקום. הוחזקה זו לחזר אחרי עידי שקר ולא נקבל עוד עדות. אם היא הוחזקה. לחזר אחר עידי שקר. כל ישראל מי הוחזקו. לשמוע לה, שתחזיק את האחרים בשקרים.
מתני'. עד שיגמר הדין. אלא אם כן נגמר תחלה הדין של נידון ליהרג, ואחר כך הוזמו. נפש בנפש. בעדים זוממין כתי[ב] [דברים י"ט], ולא תחוס עיניך נפש בנפש וגו'. לעשות לאחיו. משמע שהרי אחיו עדין קיים. יכול משקיבלו עדותן. ובאת עליהן הזמה מיד קודם גמר דין של נידון יהרגו. מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהן זוממין. דכתי[ב] [שם] והנה עד שקר העד שקר וגו', ואמ[ר] מר [סוטה ב' ע"ב] כל מקום שנ[אמר] עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתו[ב] אחד.
מתני'. לא בא השלישי. לא הוצרך ללמדנו דממילא שמעי[נן] ששנים מזימין את השלשה, שהרי שנים כשרין לכל עדות, וממילא ידעי[נן] שאין כאן זוממין עד שיזומו כולן, שהרי כולן כאחד נעשו עדים וקרא כתי[ב] [דברים י"ט] עד שקר העד. ולא בא אלא להחמיר עליו. שלא תאמר הואיל ובלא הוא היתה העדות מתקיימת, לא יעשו בו דין הזמה, לימדך הכתו[ב] שאף הוא ממקיימי דבר. על אחת כמה וכמה וכו'. שמצינו מדה טובה מרובה ממדת פורענות, במדה טובה הוא אומר [שמות ל"ד] נוצר חסד לאלפים, במדת פורענות הוא אומר על שלשים ועל רבעים. ומה שנים (נמזא) [נמצא] אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה וכו' ר' עקיבה קאמ[ר] לה. רמז"ל דברי ר' שמעון ודברי ר' עקיבה הלכה הן שאין שום אדם חולק עליהם.
<h2>דף ו.</h2>
במה דברים אמורים. שאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. בדיני נפשו[ת]. דכתי[ב] [במדבר ל"ה] והצילו העדה ומהדרי[נן] אזכותא. אחד דיני ממונות. נמי עדותן בטלה.
בזמן שהתרו בהן. ובדיני נפשות כי אמרי[נן] עדותן בטלה, בזמן שהקרוב או הפסול נשתתף בעדות זו מתחלה להיות מן המתרים בעוברי עבירה, אבל אם לא התרו בהן ולא כיוונו להיות עדים בדבר, לא בטלה עדות האחרים בשביל ראיתן של אלו. ומה יעשו שנים שראו עם השלישי מן השוק באחד שהרג את הנפש, וכי מפני שהן אחים יברחו להם, הילכך עדות או עדות גמורה דלא היו קרובים בעדות זו דלמיחזי בעלמא אתו, וראוי אחד מן האחים להצטרף הוא ואחד להרגו. ור' יוסי סבירא ליה דאפי[לו] לא אתו אלא למחזי בטלה העדות, דעדות קרובים היא דמשעת ראייה קפדינן אקרובים.
כל אחד ואחד בתוך כדי דיבורו של חבירו. כל אחד ואחד התחיל להעיד בתוך כדי דיבור של סיומו של חבירו. רחז"ל דקימ[א] לן תוך כדי דבור כדבור דאמי, וכאלו כולן בבת אחת העידו, ואין יכולין האחרונים לומ[ר] כי הראשונים הן שחייבוהו ואנחנו לא עשינו כלום.
היכי אמרי[נן] להו. לקרוב או לפסול למיבדקינהו, אם מתחלה לעדות נתכוונו. אמ[ר] רבא הכי אמרי[נן] להו. לאותן פסולין, לראות הדברים באתם שמה למקום ההרג, כיון ששמעתם הצוחה ורצתם לראות, או להעיד הלכתם. אם יאמרו להעיד הלכנו בטלה העדות, וכגון זה שנינו נמצא אחד קרוב או פסול וכו', אם אמרו לראייה בעלמא הלכנו העדות קיימת, ובזו שנינו מה יעשו שני אחים וכו', כך פי' רגז"ל. רחז"ל, אמרי[נן] להו למיחזי אתיתו שמא שמעתם צעקה ורצתם לראות מה היא, ולא לעדות נתקבצתם ונזדמן לכם וראיתם שזה הרג את זה, או נזדמן לכם וראיתם שזה הלוה את זה כך וכך ממון, אם כך ראיתם, מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש תבטל העדות בכך, והם לא באו להעיד אלא לראות בלבד, ועמד הדבר כי אין העדות מתבטלת אלא אם אומרין להעיד נתכוננו ונתקבצנו לכך, ונמצא אחד מאלו שנתועדו לעדות קרוב או פסול.
[רי"ף] וקימ[א] לן כר[בי] דאמ[ר] רב נחמן הילכת[א] כר[בי]. ועוד דהא רבא מפר[ש] טעמיה. ודוקא מתני בעדות ממון עדות על פה דומיא דעדות נפשות, אבל עדות בשטר לא מיפרשא הכא כל עיקר, וקימ[א] לן בעידות בשטר תתקיים העדות בשאר, וכדחזקיה דאמ[ר] בגמ[רא] דגט פשוט [ב"ב קס"ב ע"ב] מילאהו בקרובים כשר. [ירושלמי פ"א ה"ז] ר' יוחנן אמ(ר) פסול. מאחר שפסולין לזה פסולין לזה. אמ[ר] ליה רב יוסף. למקבל מתנה. איתי שהדי וגו' אם יש לך עדים אחרים שמסר לך שטר זה בפניהם הביאם ויעידו ותהיה שלך, דסבר לה כר' אלעזר דאמ[ר] במסכת גטין [ג' ע"ב], אפי[לו] לא חתמי בו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים, שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. במזוייף מתוכו. שחתמו בו עדים פסולין שהוא פסול, דבמאי קני ליה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא.
<h2>דף ו:</h2>
ואחד מתרה בו. דוקא דאיכא מתרה, דבלאו התראה לא מיקטיל, דכתי[ב] יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה, והתראה דייה באחד. שמקצתן רואין אלו את אלו. כגון שהיה המתרה רואה שנים שמיכאן ושנים שמיכאן והן אינן רואין זה את זה, או אחד מן השנים העדים שבחלון זה רואה אחד מן השנים שבחלון אחר, מיצטרפין כולן לעדות אחת ואינן נעשים זוממין עד שיוזמו כולן. לפיכך. כיון שהן שתי עדיות. הוא והן נהרגין. הוא נהרג בעדות השנייה שלא הוזמה, והן נהרגין שהרי הוזמו. והשנייה פטורה. שהרי לא הוזמה.
מתני'. ר' יוסי בר' יהודה אומ' וכו'. אין הל[כה] כר' יוסי בר' יהודה. שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. לא תהא סנהדרי שומעת עדות העדים מפי התורגמן. צריכין הדיינין שיהיו מכירין בלשון העדים ולא שיעמוד מליץ בינותם, וכן הל[כה]. גמרא. לעוזי. בעלי לשון אחרת שאין הדיינים מכירין בה. דאתו לקמיה דרבא. באו לפני רבא להעיד עדות ממון.
עדות מיוחדת. כגון שאחד רואה אותו מחלון זה ואחד רואה אותו מחלון זה, ובאותה שעה שראה זה ראה זה כמו כן ומכוונין עדותן, אבל השני עדים לא ראו זה את זה בשעת מעשה.
<h2>דף ז.</h2>
אלעא וטוביא. עידי הלואה היו וקרובים אל הערב. רחז"ל סוגין דשמעתין דעדים הקרובים בין למלוה ובין ללוה בין לערב כולן פסולין. משיראו מנאפין. משינהגו עינין ניאוף, ששוכבין בקירוב בשר ונוהגים כדרך תשמיש. ולא בענן כמכחול בשפופר[ת]. שאין עדים מסתכלין בכך, ובהכי הוו מחייבי מיתה על הערוה הואיל ולא בדקי בהכי. שפופרת. קנה חלול שנותנין בו כחול לעינים. מכחול. הוא קיסם דק שבו נוטלין הכוחל מתוך הקנה, ולשם כך נקרא מכחול.
אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה, והשתא מפר[ש] ואזיל באיזה ענין הרגו דמחוייב גלות. היה מעגל במעגלה. טחין היו גגותיהן בטיט, והגגות לא היו משופעין אבל הטיח משופע מעט כדי שיזובו המים, וטחין אותו בחתיכת עץ עבה וחלקה ובה בית יד, ודוחפה לצד השיפוע וחוזר ומושכה אליו וחוזר ודוחפה והטיח מתמרח ומחליק, ובדחיפתו קורה מעגל ובמשיכתו קורהו מושך, ושם העץ מעגלה, ויש שעושין המעגלה עמוד של אבן קטן חלק, ויש בו שני נקבים אחד מהנה ואחד מהנה בשני קצותיו, ודוחפין אותו על ידי עץ שיוצאין ממנו שני ראשין מעשה אומן, ומכניסין אותן הראשין שיוצאין מן העץ באותן הנקבים ודוחפין אותו ומתגלגל. היה משלשל. חבית מן הגג. היה יורד. ההורג בסולם ונפל מן הסולם והרג בגופו את חבירו. גולה. דכל הני דרך ירידה הוא, וגבי גלות דרך ירידה בענן דכתי[ב] [במדבר ל"ה] ויפל עליו וימות. אבל אם היה מושך במעגלה. ונשמטה מידו ונפלה על חבירו והרגה חייב. ובגמ[רא] מרבי אפי' ירידה שהיא צורך עלייה, כגון הרוצה להרים ידו הרבה בכח וגרזן בידו, ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג, מדכתי[ב] [במדבר ל"ה] או השליך, דלא תימ[א] הואיל וצורך עלייה הוא פטור מגלות, דהא כתי[ב] ויפל. ובעי בגמ[רא] ר' אבהו מר' יוחנן, היה עולה בסולם ונשמטה שליבה ונפלה והרגה מהו, כי האי גונא עלייה היא או ירידה היא, פיר[וש] בתר דידיה אזלי[נן] והוא היה עסוק בעלייה, או בתר שליבה אזלי[נן] והעולה עליה היה דוחקה ומשליכה כלפי מטה ואמ[ר] ליה כבר נגעת לירידה שהוא צורך עלייה והא רבינן ליה לחיובא.
<h2>דף ז:</h2>
נשמט הברזל מקתו והרג וכו'. ר' משמע ליה ונשל הברזל מן העץ [דברים י"ט], מן העץ המתבקע פיר[וש] יצא קיסם וניתז למירחוק והרג, אבל אם נשמט הברזל מקתו והרג אינו גולה. ורבנן משמע להו ונשל הברזל מן העץ [שם], מקתו הוא שגולה אבל מן העץ המתבקע אינו גולה, והלכה כחכמים.
<h2>דף י.</h2>
שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון. שלא יביאהו עוונו לידי הריגה בשוגג ויגלה דאמרי[נן] שאין זה מצוי אלא ברשעים.
<h2>דף יג.</h2>
אלו הן הלוקין. אלו לאו דוקא דתנא ושייר לוקין טובא אלא תנא חייבי כריתות [לאשמועינן] דיש מלקות בחייבי כריתות. ותנא אלמנה וגרושה לאשמועינן, אלמנה וגרושה חייב עליה משום שני שמות. ותנא טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו דלאו מפורש לאו דידהו בהדיא וכן הקדש שלא הפדה. ואיידי דתנא הקדש תנא מעשר שני בהדיהו, דתרויהו מלקות דידהו משום מחוסרי פדייה, וכן ברובן יש דבר חדש.
נתינה. מן הגבעונים היא [ומלקות] משום לא תתחתן בם. אלמנה וגרושה. שנתאלמנה מאיש אחד ונתגרשה מאיש אחר ונשאה כהן גדול, חייב עליה שתי מלקיות. משום שני שמות. משום שתי אזהרות, ששתיהן מפורשות במקרא ואזהרה אתרויהו קיימא. גרושה וחלוצה. גרושה והיא חלוצה אינו חייב עליה אלא משום גרושה, שהחלוצה אינה כתובה אלא מרבויא מיתינן לה, דתניא בקידושין [ע"ח ע"א] גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת"ל ואשה [ויקרא כ"א].
<h2>דף טו:</h2>
ותאני תנא קמיה דר' יוחנן, זו הברייתא בגמ' במשנת טמא שאכל את הקדש. וכל מצות לא תעשה, כגון לא תקח האם על הבנים. שיש בה קום עשה, שלח תשלח, קיים עשה שבה, ושלח האם אחר שלקחה מיד פטור. ביטל עשה שבה חייב, כגון ששחט האם שאינו יכול לתקן הדבר לעולם חייב.
מאי קאמרת, כלומר דבריך סותרין זה את זה. קיים פטור לא קיים חייב ביטל חייב לא ביטל פטור, כלומר אי בקיום תתני פטור, בלא קיום תתני חייב ואע"פ שלא ביטל, ואי בביטול תיתני חיובא על כרחיך תיתני פיטורא בלא ביטל ואע"פ שלא קיים. תני קיימו ולא קיימו. קיימו פטור, לא קיימו כשאומרין לו קיים מלקין אותו. (לא) קיימו קיים עשה שבה כשהתרו בו לא תקח ולקחה ושילחה בתוך כדי דיבור, דקימא לן תוך כדי דיבור כדיבור של התראה דאמי, פטור, ואע"פ שעבר על הלאו לא תקח, דלכך נתקו לעשה לומר אם עברת על אזהרה זו עשה זו והפטר. לא קיים עשה שבה, בתוך כדי דיבור, דקימא לן [שבועות ל"ב ע"א] תוך כדי דיבור כדיבור דאמי, וכי עבר על ההתראה חייב ואפילו שילחה לאחר זמן.
<h2>דף יז.</h2>
מתני'. ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח. טעמיה דר' יהודה דקסבר שלח [דברים כ"ב] מעיקרא משמע, כלומר לא תקח האם על הבנים אבל מה עליך לעשות כשתמצאה שלחה. ואם לקח לא קאמר קרא דלישלחה, ולא הוי לאו שניתק לעש[ה] ואין לוקין עליו. ורבנן סברי שלח השתא משמע, והוה ליה לאו שניתק לעשה ואין לוקין עליו, דהכי קאמר לא תקח האם על הבנים ואם לקחת שלח תשלח. גמרא. אין לוקין עליה דלהכי נתקו לעשה, למימר אם עבר על הלאו יעשה זאת וינצל.
<h2>דף כ.</h2>
מתני'. הקורח קרחה בראשו. על המת כדמפר[ש] בגמ', משום דמיחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל פיאה ופיאה ועל כל שריטה ושריטה כדמפרש במתני', מה שאין כן באכילת חלב וחלב משום הכי נקט להו בהאי פירקא, אבל שאר לאוי, גרידי שאין בהם חידוש לא תנא במתני' הכא.
המקיף פאת ראשו. משוה צדעיו, כדמפר[ש] בגמ' [כ' ע"ב]. ובמסכת נזיר פרק שלשה מינין [מ"א ע"ב] מוכח, דאפי[לו] במספרים שאין בו השחתה אסור, כך פירש רשז"ל. ורמז"ל כתב מותר ללקוט הפאות במספרים לא נאסר אלא השחתה של תער.
והמשחית פאת זקנו בתער. ופיאות מפרש לקמן [כ' ע"ב] היכן הם. השורט. עושה שריטה בבשרו משום צער מתו. השורט שריטה אחת. משום דבעי לפלוגי בסיפה בשריטה אחת על מתים הרבה, או חמש שריטות על מת אחד דחייב על כל אחת ואחת, נקט הכא אחת. על כל אחת ואחת. אע"פ שאין כאן אלא התראה אחת ופעם אחת כדמפרש בגמ', ונפקא לן בגמ' מוו' דושרט. וחייב על הראש שתים. אחת מימין ואחת משמאל. ועל הזקן שתים מיכן וגו'. מקום שהלחי מתחבר לצדעים הוי פאת זקן. מקום חיבורה לפאת הראש מיכאן ומיכאן הרי אחת מיכן ואחת מיכן, ושני גבולי השפם אחת מימין הפה ואחת משמאלו הרי שתים, ושבולת הזקן מתחת הרי חמש, כך פירש רחז"ל. רמז"ל [ע"ז פי"ב ה"ז] לחי העליון ולחי התחתון משמאל מימין ולחי העליון ולחי התחתון משמאל ושבולת הזקן. ולוקה על כל פאה ופאה. ואם נטלו כולו כאחת לוקה חמש.
ר' אלעזר אומר אם נטלו כולו כאחת. אם בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת. וטעמא בגמ', ואין הלכה כר' אלעזר. עד שיטלנו בתער. אפאת זקן קאי דכתי[ב] ביה השחתה. ר' אלעזר אומר וגו'. אין הלכה כר' אלעזר.
מלקט ורהיטני. מיני כלים המחליקין כל דבר. לגאון, מלקט צורתו חתיכת ברזל ארכה כארבע אצבעות ורחבה כחצי אצבע, וראשה חד הרבה, מניחין אותה על גומת השיער והגודל מצד אחר מורטן. רהיטני, כלי אומנות שמחליקין בו המגינים. בערוך ומלקחיה תרגום ירושלמי ומלקטהא, וכן פירש ר' נתן אבב"ד. מלקט כלבתאן בלשון ישמעאל.
גמרא. ת"ל קרחה [ויקרא כ"א]. קרא יתירא הוא ודריש ליה, ובכהנים כתי[ב]. לא תתגודדו בישראל כתי[ב]. בין העינים. בראש סמוך לפדחת. ת"ל קרחה קרחה, לגזירה שווה. ואע"ג דאיכא למיפרך מה לכהנים שכן ריבה בהן מצוות יתירות, יש לומר דסבירא ליה להאי תנא דהכא דהוא מופנה מצד (אחר) [אחד] ולמדין ואין משיבין. אי נמי יש לומר, קרח קרח מצי למיכתב כדאמר אביי במסכת קידושין [ל"ו ע"א].
<h2>דף כ:</h2>
כגריס. וכן פסק רמז"ל. זה המשווה צדעיו לאזנו ולפדחתו. שאחורי אזנו אין בו שיער, וכן במצחו אין בו שיער, אבל בצדעים שבאמצע יש שיער, ואם הוא משוה אחורי אזנו לפדחתו זה הוא המקיף סוף הראש. רמז"ל [ע"ז פי"ב ה"י]. ופיאה זו שמניחין בצדע לא נתנו בה חכמים שיעור, ושמענו מזקינינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות. אחד המקיף ואחד הניקף לוקה. דכתיב [ויקרא י"ט] לא תקיפו לשון רבים סמוך ללא תשחית את פאת זקניך. במסייע. מזמן לו את השיער למקיף. לכוליה רישיה. עם הפיאות חייב, וכל שכן אם גילח שער הפיאות בלבד והניח שער כל הראש.
[רי"ף מנזיר נ"ז ע"ב] המקיף את הקטן. שגלח הפיאות שלו. רב הונא אמ[ר] חייב וכו'. ואמרינן התם במאי קאמיפלגי, רב הונא סבר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקניך, כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה דהא לית לה זקן ליתנהו בהקפה, פירוש אפילו הקיפה לאיש גדול פטורה, וכל שכן אם הקיפה לקטן, אבל איש שישנו בהשחתה וישנו בהקפה בין הקיף לגדול בין הקיף לקטן חייב. ואע"ג דליתיה לקטן השתא בהשחתה, כיון דסופיה אתי לידי איסור השחתה לפיכך אסור להקיפו. ורב אדא בר אהבה סבר, אחד המקיף ואחד הניקף במשמע ואיתקש מקיף לניקף, כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב, והאי קטן נמי הואיל והוא גופיה לאו בר עונשין הוא דניחייב, מקיף ליה נמי לא מיחייב. אמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא, לדידך דאמרת המקיף את הקטן חייב קטנים בני דידך דאיתנהו מגולחין כל הראש, כדאורחיהו דאינשי דקא מגלחי להו כדי להברותן לאחר החולי, מאן מגלח להו. אמר ליה חובה. כך שם אשת רב הונא, כלומר אשתי מגלחת בניה שהיא אינה מוזהרת, כדפרישית לעיל בטעמיה דרב הונא. אמר ליה רב אדא חובה תיקברינון לבנה, דעבדא איסורא. לדידך דאמרת המקיף את הקטן חייב כי (מפקא) [מקפא] ליה אשה נמי חייבת, אבל לדידי אפילו גדול המקיף את הקטן פטור והוא הדין לאשה. ותנן נמי. במסכת קידושין בפרק ראשון [כ"ט ע"א], אחד אנשים ואחד נשים חייבות דכתיב [במדבר ה'] איש או אשה כי יעשו מכל חטא[ת] האדם וכו', השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. חוץ מבל תקיף וכו' דכתיב [ויקרא י"ט] לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקניך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפ[ה] והני נשי הואיל וליתניהו בהשחתה דהא לית להו זקן ליתנהו בהקפה.
[רי"ף מנזיר נ"ח ע"ב] מיקל אדם כל גופו. שערות שבשאר גופו חוץ מראשו בתער, ואין בו משום לא ילבש גבר שמ[לת] אשה [דברים כ"ב]. המעביר בית השחי הרי זה לוקה. שערות שבשחי תחת אצילי ידיו, לוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה, שדרך נשים להשיר שער ולא האיש. כי קאמר רב מיקל אדם כל גופו. העברת שיער של שאר אברים. וכי תניא ההיא. דהעברת שיער מדברי סופרים. כעין תער. כלומר לעולם במספרים קאמ[ר] ומאי בתער כעין תער, שיכול לגלח במספרים קרוב לבשר כעין תער, אבל לא בתער ממש. המעביר בית השחי וכו'. בכל דבר. דאיחייב נגדא. משום לא טובה השמועה [שמואל א' ב']. איגלי בית השחי דידיה. כשהפשיטוהו בגדיו להלקותו. דין מן חברייא הוא, דידע שאסור לגלח בית השחי ויש בו יראת חטא. מהו להקל, בית השחי ובית הערוה ולהסיר שערם במספרים. והא קא גדל, יותר מדאי ומצערו. בן פחתי. בן פחות וסגנים, כלומר בן גדולים. גבול יש לו. לאותו שיער כיון שהוא יותר ממה שאין אדם יכול לסבלו, נושר מאיליו. מהו לחוך. בבית השחי ובבית הערוה, כדי להעביר את השיער. בבגדו. כנגד בית השחי ובית הערוה, כדי שיהא נושר על ידי חיכוך, מותר, הואיל ואינו נוגע בשיער. בתפילה בבגדו מהו. כלומר המתפלל מהו לחוך בבגדו כדי שיפלו כנים ופרעושים ממנו ואינו נוגע בבשרו. אמר ליה אסור ולית הילכתא כוותיה. משום דכיון דאינו נוגע בבשרו מותר. שאלו רב האיי גאון ז"ל, מהו לגלח בית השחי ובית הערוה, ואמר להם בזה הזמן כיון שהכל מגלחין אחד אנשים ואחד נשים מותר, שאינו אסור אלא בזמן שאין האנשים מגלחין אלא הנשים בלבד דאסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה. רמז"ל [ע"ז פי"ב ה"ט], העברת השיער משאר הגוף כגון בית השחי ובית הערוה אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והמעביר מכין אותו מכת מרדות, במה דברים אמורים במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים, אבל במקום שמעבירין השיער האנשים, אם העביר אין מכין אותו, ומותר להעביר שיער שאר האיברים במספרים בכל מקום.
שיבולת זקן. כל מקום שהשיער זקוף כשיבולת והיינו כל פיאות דאמרן, שכל חמש פיאות דקא חשיב במתני' בכלל שיבולת הן.
<h2>דף כא.</h2>
אמר שמואל המשרט בכלי חייב. כלומר העושה בעצמו חבורה בכלי והתרו בו משום משרט חייב. מיתיבי שריטה וגדידה אחת היא. כלומר בין גדידה ובין שריטה ענין חבלה היא ועל המת, אלא ששריטה ביד וגדידה בכלי, וקשיא לשמואל דאמ[ר] תרויהו בין ביד בין בכלי, דמדקאמ[ר] בכלי ולא קאמר המגדד בכלי מכלל דשריט[ה] בכלי כגדידה. ר"ש. מיתיבי שריטה וגדידה אחת היא. בין שעשה בעצמו שריטה, דהיינו ביד כדמסיק בסיפה ואתרו ביה משום לאו דשרט, בין שעשה בעצמו גדידה, דהיינו בכלי ואתרו ביה משום לא תתגודדו [דברים י"ד]. וקשיא לשמואל דאמר משרט בכלי חייב וכל שכן ביד. הוא דאמ[ר]. שמואל. רמז"ל [ע"ז פי"ב הי"ב], השורט שריטה אחת על המת לוקה, שנאמר [ויקרא י"ט] ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם אחד ישראל ואחד כהן. שרט שריטה אחת על חמשה מתים או חמש שריטות על מת אחד לוקה חמש, והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת.
ויתגודדו כמשפטם [מלכ' א' י"ח]. שהיו הגוים חובלין בעצמן לעבודה זרה וזה אסרה תורה, שנאמר [דברים י"ד] ולא תתגודדו. בכלי חייב. אתא לאשמועי[נן] דהיינו עבודה בכדרכה כשהיא בכלי, כדכתיב ויתגודדו וגו', ומחייב עלה משום כדרכה מאיכה יעבדו [דברים י"ב] כדת[נ]ן בארבע מיתות [סנהדרין ס' ע"ב], ומתרצינן לה בגמרא אמר ר' ירמיה הכי קאמר אחד העובד כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטיר וכו', דבד' עבודות הללו בזיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה, חייב בכל עבודה זרה שבעולם בין בכדרכה בין שלא כדרכה, אבל בשאר עבודות לא מיחייב אלא בכדרכה, הילכך גדידה אין חייבין עליה אלא אם כן דרכה בכך, ולאשמועינן אתא דרכה בכלי ולא ביד. ומיהו היכא דחזינן עבודה זרה שעובדין אותה בגדידת יד חייב, דלא גרע מפוער לפעור, כך פירש ר' שמו' ז"ל.
בי פירקי רישא. הצדעים מיכן ומיכן. בי פירקי דיקנא. פרקים של זקן. ת"ל ולא תשחית. ומספרים אין משחיתים, שאין חותכין שיער בצד העיקר כתער. גילוח שיש בו השחתה. דבר שמגלח בו ומשחית והיינו תער, אבל רהיטני משחית ואין דרך לגלח בו, מספרים מגלחין ואין משחיתים.
מתני'. הכותב כתובת קעקע. על בשרו מקעקע ומקרע בשרו בסכין כעין אותיות ואחר כך ממלא הקרעים הדיו, והיינו כתיבה שכותב בדיו בתוך הקיעקוע, ודרכי האמורי הוא. קעקוע לשון חקיקה וקריעה. לשון והוקע אותם [במדבר כ"ה]. קעקע. בסכין. ולא כתב בתוך הקעקוע בדיו או בכוחל כתב בדיו על הבשר בלא קעקוע. אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע. לישנא דקרא נקט, דכתיב [ויקרא י"ט] ברישא כתובת והדר קעקע, ומיהו הקעקוע תחלה ואחר כך כותב בתוכו בדיו ובכוחל, דהכי משמע קרא, וכתובת בתוך הקעקוע לא תיתנו בכם. עד שיכתוב את השם. מפרש בגמרא דשם עבודה זרה קאמר. אני ה'. מפרש בגמרא.
גמרא. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי. האי דקאמר ר' שמעון עד שיכתוב את השם ונפקא ליה מדכתיב בתריה אני ה', מיבעי ר' שמעון שיכתוב שתי תיבות הללו אני ה' או שיכתוב השם לבדו. אמר ליה, לא השם ולא אני ה' קאמ[ר] ר' שמעון אלא שם עבודה זרה קאמ[ר], דאינו חייב עד שיכתוב שם עבודה זרה. אני ה' לבדו ולא אחר, שלא תכתבו שם עבודה זרה בבשרכם. אפר מקלה. אפר שריפה היינו אפר הכירה למעוטי עפר. על גבי מכתו. לרפואה, ונראה שם שחרורית האפר. קפיד לתת אפר.
ריבדא דכוסילתא. מכה של הקז. רב האיי גאון ז"ל פירש ריבדא דכוסילתא, אותן השריטות שבעורף מהקזת הדם כשמעלות ארוכה נקראות ריבדי וריפדי דכוסילתא, ועיקר שלו שם כלי זכוכית כשמרכיבין אותו על העורף ומוצצין אותו עד שימשך הדם אליו, ובטיית אלמחגמה. מכתו מוכחת עליו. ולא דמי לכתובת קעקע, ומותר לתת אפר מקלה על גבי מכתו.
מתני'. נזיר שהיה שותה יין כל היום. והתרו בו מעיקרא התראה אחת אינו חייב אלא אחת, במה ששתה בתוך כדי דיבור של התראה, דלא מצי למימר אישתלאי. רמז"ל, ואם התרו בו ואמרו לו מה שאתה שותה יש בו כך וכך שיעורין, ועל כל שיעור ושיעור חייב אתה מלקות ושתה, לוקה מלקיות כמנין השיעורין, וכן נתבאר בירושלמי [נזיר פ"ו ה"ד]. אל תיטמא. בבית המת. והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת. על כל התראה, ואע"פ שלא גילח בכל התראה אלא שערה אחת חייב מלקות על כל התראה והתראה, כך פירש רמז"ל [נזירות פ"ה הי"ג].
<h2>דף כא:</h2>
גמרא. אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו. מכניס ומוציא ידו בבית יד וחוזר ומכניס. רב אשי אמר אפילו לא שהה בין התראה להתראה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב מלקות שיני דכשחוזר ולובש פעם שנייה חשיב ליה.
<h2>דף כב.</h2>
מתני'. כמה מלקין אותו. על שעבר וחייב מלקות אחת. שנ[אמר] במספר ארבעים [דברים כ"ה]. סמוכים קא דריש, כדי רשעתו במספר וסמיך ליה ארבעים יכנו. והאי במספר קרא יתירא הוא, הילכך דרשינן ליה. מניין שהוא סוכם ארבעים שצריך לומר אחריו ארבעים דהיינו תשעה ושלשים.
והיכן לוקה את היתירה. דתשעה ושלשים ראויות להשתלש, דבעינן שתי ידות מלאחריו ושליש מלפניו כדאמרינן בגמ', והילכך בעי היכן לוקה את היתירה שאינה ראויה להשתלש.
<h2>דף כב:</h2>
גרסינן בגמרא אמר רבא כמה טפישי שאר אינשי דקימי מקמי ספר תורה ולא קימי מקמי גברא רבה דאלו ב(מ)ספר תורה כתיב [דברים כ"ה] ארבעים יכנו ואתו רבנן בצרי חדא. פירוש כמה שוטים רוב בני אדם שמכבדין ספר תורה יותר ממה שהן מכבדין תלמיד[י] חכמים, והלא בחכמתן עוקרין מה שכתו[ב] בתורה.
גרסינן בגמרא אמר ר' יצחק מאי טעמיה דר' יהודה דכתיב [זכריה י"ג] ויאמר מה המכות האלה בין ידיך. בין זרועותיך מאחוריו. ויאמר אשר הוכתי בית מאהבי שמוכיחין אותי על שעברתי על דברי תורה, ורבנן ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב.
<h2>דף כג.</h2>
מתני'. כל חייבי כריתות שלקו. סבירא ליה לר' חנינה כר' עקיבא דאמר בריש פרקין חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים וטעמא מפרש התם, והשתא אתא למימר דכיון שלקו נפטרו מידי כרת.
<h2>דף כג:</h2>
לזכות את ישראל. כדי שיהיו מקבלין שכר רב במה שמונעין עצמן מן העבירות. לפיכך הרבה להם. שלא היה צריך לצוות כמה מצוות וכמה אזהרות של שקצים ונבילות, שאין לך [אדם] שאין קץ בהן, אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהם.
